שחייםבלב של דוד שלה ראתה את הסלט הזה בשולחן, הדבר הראשון שהיא אמרה שזה סלט של יוניקורן.אתם מבינים החבובה מגרדת את גיל שלוש וחצי והיא כבר מדברת עם דוד שלה באינגליש.ושהסברתי לה שהיוניקורן זה בעצם סלק היא התעצבנה עליי, בעברית ממש ברורה, ואמרה לי דוד נדב , אתה ממש מבולבל סלק זה סגול וממש ממש לא עם פסים ורודים של חד-קרן.אז הסברתי לה שהטבע מלא מלא בהפתעות, בצבעים ושיגעונות והסברתי שזו בדיוק הסיבה למה דוד שלה כ”כ אוהב ירקות. אבל היא כבר היתה באכזבה לקחתי לה את היוניקורן והאגדות והשארתי אותה בצלחת עם סלק מפוספס.אז קוראים לו סלק מפוספס (גם בגלל הפסים וגם כי כי איך לעזאזל פספסנו אותו עד…

הסלט הזה משלב קונצנזוס ומחלוקת.על הקונצזוס אחראים המשמשים – נראה לי שאין אדם אחד שהוא נגדם. הם כתומים, הם חמוצים, הם מגיחה לרגע ונעלמים – הם מושלמים בריבה ובמאפים ויש משהו בחמיצות וברעננות שלהם שפשוט עושה בפה קסמים.אבל במדינת ישראל אי אפשר בלי מחלוקת טובה, אז לטובת המחלוקת הוספתי גם פרג לקערה.אני מכור לפרג, מת על המרירות שלו, אוהב אותו כמעט בכל דבר – אבל פרג אני יודע זה טעם נרכש, זה טעם שמי שלא אוהב אותו לדעתי לא התאמץ מספיק (אבל שוב אני לא שיפוטי, רק מכור לגרגיר השחור הזה) משמשים ופרג זה שילוב מצוין- שידוך של משלימים, גם בטעמים וגם במרקמים.בכדי להפוך את השידוך הזה לסלט מושלם הוספתי…

אום כולתום, מוצארט, נינה סימון, פרנק סינטרה, ג’ק ברל, ארי סאן, פיירוז, שושנה דמארי, אריק לביא וגם אינשטיין וגם שלום וגם שלמה ועוד אינספור אומנים באינספור ז’אנרים – כולם זכו להחשב לקלאסיקות.ומה זו הקלאסיקה הזו? קלאסיקה זה כל מה ששורד את מבחן הזמן – כל מה שמצליח להישאר רלוונטי, לגעת באנשים, גם עם חלפו שנים או התחלפו דורות. יש משהו בקלאסיקות שהן תמיד נשארות רלוונטיות.בדומה למוזיקה, גם באוכל יש קלאסיקות כאלה, שלא משנה באיזה שנה או באיזה יום הן מגיעות לשולחן הן באות בטוב.הצרה שאתה מערבב קלאסיקה, זה שתמיד ישוו אותך למקור או למוכר, וכמו אינתה עומרי של אום כולתום וכמו טרילוני הגרסאות שיש לנינה סימון כל מי שמחדש – …

זה לא פופלארי ואני יודע שאני במיעוט, ובאמת שאין דרך לומר זאת בעדינות. אני אגיד את זה בפשטות וישירות  – אני ועוגות גבינה לא ממש חברים (כן כן ,ייתכן שעוד לא מצאתי את האחת שעושה לי בלב קסמים).עכשיו שלא תטעו, גבינות אני חובב וקינוחים אני אוהב, אבל משהו בשידוך של השניים פחות מתחבר לי.באמת שאין לי כוונה לשכנע אתכם לוותר על עוגת גבינה או מתוק מושחת אחר (אני כאמור מכור) אני רק אומר שלצד המתוק הגבינתי או השוקולדי או העוגה הבחושה והתה של סוף הארוחה תמיד יש מקום לסלט פירות מרענן.והפעם סלט פירות מיוחד – כי בכל זאת מדובר בחג: סלט של ענבים, אגסים ואוכמניות טריות בסירופ לימון ופלפל אנגלי.…

לערבל, לרדד, ללוש, לתת לנוח, להתפיח, לחבוץ, לבזוק, למלא, לגלגל, להתפיח שוב, עד הזהבה, רשת צינון, הברשה, הברקה, פריסה, צלחת יפה – וכל זה בשביל מנה אחת על שולחן ערוך עמוס בכל טוב.אלוהים כמה עבודה? כמה השקעה? וכמו בכל חג, גם חג הגבינות והפחמימות מאופיין בעבודת אינסוף של  כל הבשלניות והאופים באשר הן או באשר הם – כולם עומלים בלי סוף.וגם בחג הזה אני אגיד שלא חייבים לעבוד על הכלללללללל ממש קשה, אפשר לבחור מנה או שתיים ולתת עליהן את הפוש. בשאר טריליון המנות שתגישו לשולחן, תבחרו מתכונים פשוטים, עם צלחותים מפונפנים, טעמים עזים ברורים, כאלה שלא טרחתם עליהם יותר מדי, כאלה שיהפכו את השולחן לשמח ואת האורחים שלכם לשמחים…

סליחה גברת, שאת מכינה שבת עם קציצות וממולאים את מכניסה גם בשר למטבוחה או לסלט עלים או לעוגה ולקינוחים? אז מה שונה שבועות משאר החגים? למה גבינות בכל מנה ובכל צלוחית? זה נכון ששבועות כבר מזמן הוא לא חג הביכורים ותנובת הארץ הוא יותר חג הגבינות והמחלבות.ושלא תטעו אני מת על זה, אבל  מודה שאף פעם לא הבנתי למה שבועת שונה משאר החגים, למה דווקא שזה מגיע לחג הזה, לארוחה הזו, אין הפרדה – הכל כולל הכל עם גבינה: סלטים, מאפים, בורקסים (שזה החיים עצמם) וגם הקינוחים. אני חושב שכמו שבכל ארוחה (וכמו בחיים) הכל זה במינונים. הסלט השלישי בחגיגת השבועות המתובלת שלי ושל איילת הוא ללא גבינה, כדי להראות שאפשר גם…

אני כידוע, מאמין גדול בערבובים.אני חושב שהדבר הכי גרוע זה להיצמד אך ורק לדפוסים המוכרים, להרגלים ישנים (גם אם הם טובים).התפיסה שלי הזו היא נכונה גם לסלט וגם לחיים.ואם יש משהו שאני אוהב יותר מלערבב ירקות זה להתערבב ולערבב עם אנשים.לפני שבוע נפגשתי עם קוסמת שקוראים לה אילת, אילת עושה קסמים בתבלינים, רוקחת תערובות מופלאות שעושות פלאים בתבשילים ומייצרות פרצופים של אנשים שמחים – שבעים.אז למה אני קורא לה קוסמת?כי היא יזמת בנשמה שהשכילה להמציא את עצמה, כי הולכת עם האמת שלה, כי היא תכליתית ואשת עשייה.ובעיקר כי בעייני מי שיודע להשתמש ולערבב תבלינים, לשמור על איזון וסחרור של טעמים,  הוא לא פחות ממכשף – או במקרה של אילת מכשפה…

יש ירקות שהם ממזרים, כאלה שמופעים לרגע ונעלמים, כאלה שהם לא בדיוק מה שהם נראים וכאלה שמשתנים לגמרי בין אם הם חיים או מבושלים.הסלט הזה מוכיח את הממזריות של הכוכבים שבו: קחו את הפאקוס  שהוא בעיני פלא של ים תיכון, נמצא מעכשיו ונשאר כאן בכל ימי החום. הפאקוס נראה כמו מלפפון בהיר עם עור זמש, הוא בכלל סוג של מלון והוא טעים ופריך שזה שגעון. וגם השרי שהיא נפלאה בדיוק כמו שהיא, כאן בסלט הזה, היא מתערבבת אחרי צליה קצרה בתנור שמקפיצה לה את המתיקות ומוציאה ממנה המון המון ג’וס. והכוכב השלישי, הוא מהזן הנדיר שנמצא לרגע ותכף נעלם – עלי הגפן שאתם רגילים לגלגל ולמלא עושים פלאים בחמיצות שלהם גם לסלטים…

בבית שגדלתי בו דגים הם חגיגה.בכל שישי או חג יש דג על השולחן, וכן יש גם עוד מלא מנות עיקריות אבל הדג תמיד זוכה ליחס מיוחד.וכיאה למשפחה חובבת דגים, אנחנו ממש לא עושים הבחנה – אוהבים אותם ממש בכל תיבול ואופן הכנה.מגיל ממש קטן אני כבר יודע איך אוכלים דג לפי כל הכללים, איך מנקים מעצמות והאדרה, איך מזהים שהדג טרי ואיך דואגים לא להשאיר בצלחת אף חתיכה.וכמו עם ירקות, גם עם דגים אני תמיד בוחר במה שעונתי, מקומי ישראלי – והכי חשוב שיהיה טרי טרי.לסלט הזה בחרתי באמנון ישראלי, כשהוא טרי, הוא כמעט ולא צריך תיבול, מלח, פלפל, קצת שמן זית ומחבת זה כל הסיפור.בסלט הזה ערבבתי הרבה מאוד…

הצנונית סובלת מיחסי ציבור לא משהו, איך אומר זאת בעדינות …יצא לה שם של צנון. אתם יודעים הטיפוסיים האלה שהם לא מסעירים, לא מגניבים, פרצוף חמצמץ ולא מתלהב – איפה הבעיה? שהטיפוסים האלה חוצמזה שהם לא קלילים הם גם ממש פוגעים בשם הטוב של הצנונית.היא פריכה, עם צבע משגע, יש בה חריפות ורעננות ויש לה מלא מלא אופי – אז הגיע הזמן להפסיק ולהוציא שם רע לצנונית ולצנונים, ואולי פשוט לחשוב על שם אחר  לכל החברה הלא מתלהבים – או אולי ללמד אותם להיות קצת יותר דומים לצנונית.שידכתי צנונית צרפתית שהיא מאורכת משגעת ועדינה יותר מהצנונית השגרתית עם ענבים כהים, קצת מנטה קצת נבטים ויצא סלט רענן ובועט, כזה יעשה…