אז למה בכלל צריך מדריך סלטים לפסח ?פסח – כל שנה הוא מגיע בדיוק באותה עונה ותמיד עם אותו מה נשתנה.וביננו כמעט בכל המשפחות הטקסים והחגיגות הן כמעט זהות.שולחן ערוך, מארחת תשושה, אותן בדיחות בהגדה, הדרדס התורן ממלמל את המה נשתנה ויאללה קדימה לארוחה. בתוך הרצון לחדש ולגוון ולשמור על המסורת רובנו הולכים לאיבוד ומכינים גם וגם וגם.מכינים כמויות מוגזמות מהפחד שאולי יחסר. בכדי לנסות להקל ולעשות קצת סדר – בניתי את מדריך הסלטים השלם לערב פסח (נשבע שהוא יתאים כם לכל חג או ארוחה גדולה בכל ימות השנה). המדריך הזה מתמקד בסלטים טרים ומבושלים וכולל המלצות על כמויות לפי מספר הסועדים. המבושלים לסלטים האלה ממש מתבקשת חלה, אבל בתכלס…

קראתי לו בורקס אושר מכמה סיבות:1. בורקס עושה אותי מאושר.2. חציל ומטבוחה זה שילוב שהופך כל מרוקאי למאושר.3. המתכון הזה הוא השידוך של 2 הסעיפים הקודמים. הבורקס הזה הוא בעצם בצק עלים ממולא במטבוחה, חציל וביצה (הביצה זה לא חובה אבל אמא איזה ביס פצצה). אני יודע זה נשמע מסובך וארוך ומורכב אבל בתכלס זה כי יש פה 2 מתכונים נפרדים שהשתדכו להם לכדי בורקס אחד טוב במיוחד:1. מתכון לסלט מטבוחה עם חצילים – שהוא סלט נהדר ומשובח בפני עצמו, מהסלטים האלה שמגיעים לשולחן ומתחסלים עם כמה פרוסות טובות של חלה.2. המתכון השני זה איך לקחת את הסלט הנהדר הזה ולהפוך אותו לבורקס מטורף במיוחד – ונשבע לכם שזה קל…

סמבוסק חומוס, מטוגן, זהוב ופריך – זה אחד הפינוקים הכי כיפים שאמא שלי מכינה לנו. בעייני, יש משהו מאוד ירושלמי במאכל הזה.אני לא יודע אם זה כי מכרו כאלה במחנה-יהודה או כי זה ממש פינוק של הבית שגדלתי בו אבל מבחינתי זה אוכל של ירושלמים.ושוב אני לא יודע כמה הוא באמת ירושלמי אבל אני כן יודע כמה שזה טעים. גדלתי בבית עוטף ומפנק ועמוס באוכל (תודה לאלוהים על זה).המלכה-האם היא בשלנית בחסד עליון. בישול זו התרפיה שלה, זה מה שהיא עושה, זה מה שהיא אוהבת וזו אחת הדרכים שלה להעניק.היא תמיד מבשלת, ומבשלת טוב.בתפריט הבישול והאפיה של המלכה-שלי, יש דברים מסובכים יותר, מורכבים הרבה יותר, שדורשים מיומנות וטכניקה.אבל בסוף הפינוק…

  אורז עם שעועית, אין הרבה מאכלים עוטפים, מנחמים ומדוייקים לי ביום סגריר כמו אורז עם שעועית.ילד ירושלמי שלא אוהב אורז, חוזר מבית הספר עם מעיל, כובע צמר עם פונפון, אף אדום ופנים לבנות מקור.וכמו כל פעם שהוא נכנס לבית הוא זורק את התיק על הריצפה והולך להציץ בסירים. כשהמלכה-האם הכינה אורז עם שעועית, לא הייתי צריך לפתוח שום מכסה של שום סיר, צמד הסירים הספציפי שעל השיש היה מגלה לי את הסוד.היינו שולפים קעריות חומות קטנות, מוזגים את המרק-תבשיל המהביל, כל אחד והמינון שלו יותר אורז או פחות הרבה נוזלים או פחות, כל אחד והמודייק לו.יושבים לשולחן מפשירים ונמסים, מתמזגים עם האדים, עם הקצת חריף.מתמזגים עם הנחמה שהאוכל הפשוט…

את העוגה הזו והמתכון שלה אני מכיר מילדות. כבר מלא זמן היא ברשימת המתכונים שאני רוצה לחלוק איתכן.בחגים האחרונים דאגתי לצלם אותה, לערוך ולהכין לפרסום.תוך כדי שכתבתי את הפוסט שלה הבנתי שהעוגה הזו מבחינתי היא העוגה של הבית שלנו.היא עוגה של סתם סופי שבוע כאלה שגרתיים, היא העוגה הזו שיוצאת בחגים לצד או אחרי כל הקינוחים המפונפנים.היא העוגה הזו שהולכת עם המשפחה שנים, היא זו שהחברים הקרובים שלנו וגם הבני-דודים יגידו לכם שהיא העוגה שהכי מזוהה עם הבית שלי, עם האמא הנהדרת שלי ועם האבא שלי שפשוט מכור לעוגות תפוחים. ברגע שהבנתי את המהות של העוגה הזו, הבנתי שאני לא מפרסם אותה בחגים.הבנתי שאני רוצה לפרסם אותה בסתם סוף שבוע…

בקצה מסדרון רחב עם תקרה גבוהה.מטבח קטן עם חלון קטנטן.גז מלא סירים, קרש שבדיוק חתכו עליו עשב כלשהו, מגבת זרוקה על השיש.שולחן אוכל ועליו קערה בצבע תכלת מלאה בצק.הידיים שלה מרדדות.העיינים שלה משגיחות בי אוחז בגלגת, מייצר בעוגיות חריצים.“נאבייבש, תעשה יפה” – שאני מחורר חזק מדי.“ככה, ככה תעשה” מדגימה לי במבטא כבד.היידים שלה, ידיים שלשו הרבה בצק בחיים, מקושטות בצמידים מרשרשיםוהעיינים שלה, בהירות בהירות, קצת ממזריות וטובות טובות. סבתא ונכד במטבח זה אחד הזכרונות הראשונים והמוחשיים שיש לי בחיים האלה.כילד אהבתי את ההכנה שלהן ולא סבלתי את הטעם, לא הבנתי מה סוד קסמן. יש דברים שאנחנו מבינים רק שאנחנו מתבגרים וכנראה שריפעת זה אחד מהם.ריפעת  -אלה עוגיות תה מרקואיות, עוגיות…

חגי תשרי, כל שנה מגיעים ואנחנו כאילו מופתעים.בתכלס אנחנו יודעים שהפזמון הוא מוכר: המארחים, המתארחות, המתנות, החולצות הלבנות וגם הפקקים, הלחץ והנה אנחנו שוב מאחרים.ושוב לא הייתם צריכים ואלוהים כמה אוכל על השולחן, ואיזה שפע ויאללה שמישהו יפשיל שרוולים ויסדר את הבלאגן. המדריך הזה נולד מתוך הרצון שלי לעשות סדר, להקל מעט, להכניס לפרופורציות את הכמויות ואת ההכנות.כי ביננו לארח זה לא קל, קל להסחף לשגעונות, אם זה יספיק ושלא יחסר. אז המדריך הזה עוסק בחלקת האלוהים שלי, הוא עוסק בסלטים טרים ומבושלים.המדריך הזה עושה סדר בכמה סלטים להכין ועבור כמה סועדים.האו ארוך ומגוון וברור שלא חייבים להכין הכל מהכל.המדריך זה נועד כדי לעזור לכן לבחור את הנכון לכם. חילקתי אותו…

לדבר דוגרי – לא בא לי לכתוב פה איזה סיפור רומנטי על הצנצנת הנהדרת הזו.אז ברשותכם אגיש את העובדות היבשות:1. זו צנצנת חמוצים של פאקוס, סלרי ופלפלים חריפים2. מכינים אותה בקלות וזה מוכן לאכילה תוך פחות מיום.3. עוד יום יומיים במקרר יעשו לה פלאים.4. זה מתכון מז’אנר טעמתי והתמכתרתי5. המלכה האם טעמה אצל חברה הגיעה הביתה והכינה ישר.6. אני טעמתי אצלה וכבר הכנתי, דייקתי מתכון וערכתי סרטון7. עכשיו, תורכם להתמכר. מתכון בחזקת גזור ושמור. שאלות תשובות לפני שמתחילים:למה צריך להשאיר לילה בסיר ולא בצנצנת?תכלס אין לי מושג, ככה המלכה-האם עושה (בדברים האלה אני לא מתווכח איתה).יעבוד גם עם ירקות האחרים?בהחלט! חייב חריף ? במתכון המקורי אין פלפל חריף אבל הרגיש לי…

פעם שבועות היה החג האהוב עליי, החג עם הארוחה הכי שווה בשולחן החגים.הייתי לובש חולצה לבנה מכנס פשתן ומתרגש ממנו ברמות של חתן (או של כלה שלא אכלה כבר תקופה פחמימה).עם השנים מעמדו של שבועות אצלי הולך ומדרדר, אני אפילו מפתח אנטי קל לחג זה. למה?גם כי אנחנו משתנים עם השנים ולא בהכרח מה שאהבנו פעם עדיין עובד לנו.והסיבה העיקרית זו התחושה שאבדה התמימות, הפשטות ורוח החג.מחג שעוסק בביכורים, בתנובת הארץ, בסלינו על כתיפנו זה הפך מבחינתי ולתחושתי לחג התאכלו גבינות וכמה שיותר. ולא אין לי בעיה עם גבינות ומאפים יש לי בעיה עם ההגזמה.יש לי בעיה עם זה שברוב הבתים שאני מכיר כל אחת ואחד מכינים לשולחן את כל…

יש קדושה בימי הזכרון, טקסים וטקסיות שהם שורש קיומנו.אנחנו שרים שירים, עורכים טקסים ומרכינים ראש לזכר הנופלים.אנחנו מספרים את סיפורם.הסיפורים האלה, מטבע הדברים,  עוסקים במי הם היו.מה היו התחביבים שלהם, הערכים שלהם, את מי הם אהבו, כיצד הם נפלו ואת מי הם השאירו מאחור.בסיפורים האלו, אני תמיד מחפש איזה רגע קטן כמעט שולי.אני מחפש איזו בדיחה עסיסית שנהגו לספר בין חברים, תיאור של מבט פרטי, שיר אהוב או אוכל שגרם לעיניים שלהם לנצוץ.אני מחפש את הפרטים הקטנים האלה כי הם אלה שעוזרים לי לצבוע את האדם שהלך.נותנים לי מושג אפילו קטנטן על איזה טיפוס הוא היה.מושג קטן לא רק על החייל הגיבור והתלמיד המצטיין אלא דווקא הבחור היומיומי, זה שיכל…