החגים מאחורינו, חזרה איטית לשגרה, ללקחת קופסה לעבודה,בלתקתק ארוחת ערב בקערה אחת. תכף גם העננים והסגרירות יגיעו ואיתם הרצון בפחמימה ובאוכל לא מאוד קר- וסלט פסטה זו התשובה המדוייקת לימים האלה.אני מת על סלטי פסטה יש בהם משהו שהוא בין סלט לארוחה, יש בהם אינספור אפשרויות גיוון והכי חשוב יש בהם פסטה – ופסטה זה טעים!אז הסלט הזה לא מצריך הרבה מעבר לבישול הפסטה, אין צורך בהכנות ובכלים מרובים, הוא לא בדיוק איטלקי וממש לא מתחכם הוא פשוט במובן הכי טוב של המילה  – ואני את האוכל היומיומי שלי אוהב פשוט ומדוייק.הסלט הזה מושלם לאירוח של כמויות גדולות של אנשים וגם מתפקד מצויין בארוחת ערב בטרנינג על הספה וגם נכנס…

אז שניה לפני שהחגים נגמרים ושניה לפני שאתם שוכחים מהרימון (למרות שהוא נשאר גם קצת אחרי החגים) הנה סלט מגזרת הסלטים שאני אוהב במיוחד, פשוט להכנה, נראה מיליון דולר וטעים שזה חגיגה.אז יש בו דלעת טריה, לא מבושלת – כן כן היא לא מבושלת וזו לא טעות, אפשר ורצוי לאכול אותה ככה כמו שהיא, יש בה מתיקות ופריכות שבבישול קצת הולכות לאיבוד ואחרי שתנסו תגלו שזה לא ירק קשה כמו שהוא נראה ושדלעת טריה ונאה – טעימה בטרוף.אז חווץ מדלעת ורימון הוספתי כדרכי בקודש המון עשבים ירוקים חופן צנובר קלוי ויצא סלט שהוא בול לעונה, בול לסוכה והאמת שאני מקפיד להכין אותו כל עוד הדלועים בשיאם והרימונים עדיין בעונתם.אז כנסו…

אין הרבה ימים בשנה שאנחנו יודעים את מהלכם מראש, את סדר הפעולות המדוייק, את הלך הרוח, את האופן המדוייק שבו השגרה שלו נשברת. יום כיפור הוא מהימים הבודדים האלה שבין אם צמים ובין אם לא הוא מלא בטקסים קטנים, לוח זמנים יחסית מדוקדק והוא שובר השגרה הכי ידוע מראש – זה שמסמן לכולנו לעצור רק לרגע ולהתכונן ליום הזה, להתכונן לשגרה שנשברת – שעוצרת.עכשיו כל אחד והמסורות שלו, ואצלי הטקסים וההרגלים סביב היום הזה מתחילים הרבה לפני הצום. בין כל הטקסים והמסורת יש לי הרגל לא מוסבר של הכנת סלט קצוץ לארוחה מפסקת, אני מכין אותו באופן המדוייק הזה רק בערב יום הכיפורים, ובכלל באופן כללי האוכל שאני אוכל לארוחה…

רימון – חוצמזה שהוא הסמל של ראש השנה,  ושיש בו 613 גרגירים (מסוקרן לדעת מי ספר) ושהוא מלא זכויות וברכות, ומייצרים מלא תרופות סבתא ומוצרים קוסמטיים, הוא גם מאוד מאוד טעים וזה השיא העונה שלו ואם שותים את המיץ שלו – שתו אותו על בטן מלאה כי הוא מאוד מאוד חומצי. אז אם נשארו לכם רימונים מהחג או סתם בא לכם לנצל את המומנטם הנה סלט מעולה שמשלב בין רימון בורגול וזוקיני.עכשיו לפני שאתם נבהלים ואומרים גם רימון וגם בורגול זה מלא עבודה וכו וכו ותירוצים …תקראו את המתכון ותגלו שזה קל קל קל.סלט מהיר הכנה, משביע, צבעוני ואם בטעות נשאר לכם ממנו הוא יהיה ממש טעים בקופסא שאתם לוקחים…

לא חקרתי ואין לי הסבר מדעי לזה, אבל נדמה לי שמכל ברכות החג זו שקיבלה את הבכורה, שהפכה ממש לסמל המובהק של חג, לקונטציה הראשונה שחושבים עליה שאומרים ראש השנה זו הברכה על התפוח בדבש.עכשיו אני לא יודע אם זה תכסיס שיווקי לדבש, או בגלל שזה מתוק (ורובנו מכורים אליו) או בגלל הפשטות של הטעם ושל הברכה – בלי מילים מסובכות ובלי תמרים צהובים שמיבשים את הפה – קח תפוח , טבול בדבש ושיהיה לך מתוק כל השנה וכל החיים.ושאר הברכות מה איתם? זה אומר שהם פחות חשובות? פחות טעימות ?ממש ממש לא (שוב תמרים צהובים לא עושים לי את זה, למה לא מג’הול בעצם?).כאיש סלטים אני יודע שהרי בסוף…

בניגוד לאופנה הרווחת אני מאוד אוהב את החגים (יסלח לי סוכות אותו אני אוהב קצת פחות).את הראש השנה אני אוהב במיוחד, הוא מסמל התחדשות, את סיום העונה החמה ופתיחת פרק חדש.הוא תמיד מגיע עם נופך חגיגי, חש עצמו הכתר של כל החגים.עכשיו יש בזה אמת הוא עומד בראש, לו זכות הראשונים ובגלל שאנחנו אחרי הקיץ ותקופה ארוכה ללא חגים, פתאום החגיגיות הזו משתלטת עלינו – זו סיבה למסיבה.זה גם שניה לפני שנזכרים שמדובר ברצף של ארוחות ומפגשים בלתי פוסק, עוד כוחנו במותנינו והסבלנות עוד לא פגה.אז זה הזמן להשקיע, להוסיף קצת אלגנטיות לשולחן. זה לא בהכרח אומר שצריך לעבוד מאוד קשה ולרדוף אחרי פרודוקטים אקזוטים, אפשר לערבב דברים טובים שיש…

שנים חשבתי שאני לא אוהב קישואים, לא במרק ולא בתבשילים ובטח שלא ממולאים. עם הזמן גיליתי שהבעיה שלי היא לא עם הקישוא (כי מה הוא כבר עשה לי בתכלס?) אלא עם המרקם והנראות שלו לאחר בישול, ואז גיליתי שקישוא ממש טעים כל עוד הוא נשאר מוצק אם זה בצריבה קלה על מחבת פסים, או חתוך דק ככה כמו שהוא טרי טרי. ובסלט הזה גיליתי תגלית מרעישה הוא גם ממש טעים שהוא מטוגן טיגון קצרצר במעט שמן.אני יודע שזה נמשמע מוזר – אבל אוכל מטוגן זה טעים, ממש!לא מדובר פה בטיגון עמוק, או ספוג שמן, טיגון קצר גם מזהיב את הקישוא יפה יפה, גם שומר אותו פריך וגם משחרר ממנו אקסטרא…

אם הייתי גדל באירופה או לכל הפחות ליד יער או חורשה הייתי מתחיל את המתכון הזה על איך כילד היינו יוצאים לקטוף פטריות כשהאדמה לחה ורטובה, מניחים את הנעליים הצהובות המלוכלכות מבוץ מחוץ לדלת ונכנסים לבית החם ויושבים ליד האח. אבל זה לא חלק מנוף ילדותי , מה שכן צרוב לי בזכרון זה קור ירושלמי, בית חם וריח משכר של ערמונים על האש.אבא שלי לרוב לא נכנס למטבח אבל יש מומחיות ששמורה רק לו טוסטים מלאי חמאה וערמונים על האש. הוא חורץ, קולה וכמובן מקלף לנו, ריח מטורף בבית, פינוק חורפי.עכשיו איך לומר את זה בעדינות –  החורף עדיין לא פה, ודי חם ובכלל אין ערמונים  טרים .זה לא אומר…

מי שמכיר אותי ומי שעוקב אחרי כבר יודע שאני פחות מהאסכולה שמפרידה בין קטגוריות, בין תחומים – אני יותר מהמערבבים, משתדל למצוא את החיבור, את המכנה המשותף, את השפה, את המילים, את ההיגיון שמחבר בין הדברים הלכאורה לא קשורים,  גם בחיים וגם בסלטים (טוב אצלי זה תמיד בא ביחד).אני חושב שהרבה פעמים הרגילו אותנו לחשוב שלכל דבר יש את הקטגוריה שלו ומהם הדברים והמשמעויות הנלווים לקטגוריה הזו – יש דתי וחילוני, יש מזרחי ואשכנזי , יש שמאל וימין, ליברלי ושמרני וכו’ וכו’ וכו’ – עכשיו מה הקטע? שנכון הקצוות והקיצון אולי לא יתחברו אבל הקסם האמיתי קורה בערבוב באמולסיה שנוצרת בין השמן לתחמיץ.החיים בפינה הקטנה שלנו במידל איסט זה בעיקר…

יש משהו בזכרון של ריח שמחדד אותנו שמייצר אצלנו רגשות ותחושות, משנה אווירה ומכין אותנו לפעולה. לפעמים אנחנו יודעים ומזהים את ההתניה הזו ויש פעמים שאנחנו אפילו לא מרגישים שזה קורה אבל משהו בנו משתנה. אצלי? אם יש לי זכרון של ריח חזק ומוחשי זה ריח של עץ תאנה בקיץ. הריח הזה המתוק הדחוס, אוטמטית מחדד אותי, גורם לי לחפש אחרי העץ, אחרי תאנים בשלות. כי מי שבילה בילדותו ימי קיץ שלמים מתחת לעץ תאנה, גם בבגרותו יזהה את הריח מקילומטר אם זה בריצה בפארק או בהליכה ברחוב בשניה שהריח הזה מתגנב לי לאף אני מתחיל לחפש אחרי העץ, אורב להן, מחכה שיבשילו וקוטף כי אין אין על תאנים בקיץ. והשבוע מסיבות…