ט”ו בשבט – נטיעות, פירות יבשים ומלא מלא שירים.כולם חוגגים את ראש השנה לאילנות – ובצדק הטבע שווה מסיבה וחגיגה.אבל איך יכול להיות שאנו חוגגים את שמחת הפריחה והפרי דווקא בימים שמרבית העצים ערומים ונטולי עלים? למה לא לחגוג באביב שהכל פורח וצבעוני ואפשר לצאת לשדות? אני אגיד לכם למה, כי זה בדיוק הזמן להסתכל על העצים ולקבל שיעור לחיים.בעונה זו חלק גדול מהעצים עומדים איתנים וערומים. חשופים לרוחות,לברקים ורעמים. עומדים איתנים ומקבלים בשמחה את גשמי הברכה. ובזמן שהם עומדים הם מתכוננים לפריחה. הם יודעים שלאחר הסופות והגשמים, יצאו ניצנים, יצאו פירות חדשים, והם ישבו להתכסות באינספור עלים וצבעים.העצים, הם יודעים וזוכרים את חילופי העונות, את גלגל החיים.וגם אנחנו, בזמנים…

סלט חם בחורף קר – ברור שיש דבר כזה.סלט שאין בו הרבה מרכיבים והוא מצריך מחבת ובערך 10 דקות עבודה.החום יודע להוציא גם מירקות וגם מאנשים דברים שמתחבאים בהם עמוק בפנים.הסלט הזה מדגים מצוין איך צריבה על האש מחדדת טעמים ומרקמים.פטריות יער עם מעט טימין וקליפת לימון נצרבות במחבת, הופכות פריכות ועוצמתיות.והחסה שלרוב אנחנו אוכלים אותה רעננה, בסלט הזה עוברת צריבה קלה בגריל -הטעם שלה פשוט מתפרץ החוצה, היא שומרת על הפריכות ומקבלת פסים של דוגמנית.ובשביל להפוך את הסלט הזה לארוחה מוסיפים למחבת נתחים של סלאמי או נקניק שאוהבים וגם להם החום עושה פלאים.זה סלט שאוכלים חם ישר מהמחבת שכל מה שצריך לצדו זה 2 פרוסות של לחם טוב וכוס…

פריך זה לא רק שניצל או בורקס, פריך זה ביס כזה שמתפצח בפה.זה ביס כזה שעושה רעש נהדר, ופריך זה לא רק מרקם, פריך זה טעם.פריך בסלט זה שם נרדף לרעננות וטריות.ירוק זה לא רק חסה, זה גם עשבי תיבול ושעועית-ירוקה שבמקרה היא גם פריכה פריכה.ואם יורשה לי עוד שתי קטנות, אז שילוב של נבטים וכוסברה זה לאו דווקא אסיאתי וריבה זה לא בהכרח רק על לחם וחמאה.הסלט הזה מפרק ומערבב המון עולמות, הוא מרגיש קצת אסיאתי וקצת הרבה מכאן, הוא נראה סלט ירוק אבל אין בו רק עלים – ומה שהכי כיפי בסלט הזה (חוץ מהפריכות) שהוא מתאים עם חזה עוף ואורז לצהריים מושלמים או ליד קבב דגים לארוחה עם…

שניה לפני שקוביות הטופו נכנסו לטיגון בשמן, אולגה שאלה אותי אם אני מוכן? אמרתי לה שבכל מה שקשור למתוק ומטוגן – נולדתי מוכן.וזה נכון רובכם מכירים אותי כמר סלט, וזה נכון ,כמעט בכל זמן נתון אני מנסח מילים וסלטים. אבל מי שמכיר אותי באמת יודע שאני כמעט ולא אומר לא למתוקים ויש גם כלל ידוע שמה שמטוגן תמיד יותר טעים. עכשיו אני לא נכנס לדיון המינונים ושלא צריך להגזים ,אני בסהכ אומר תודה לאל שיש בעולם הזה קינוחים.ותודה לאל שיש בעולם הזה מאכלים פריכים.ותודה לאולגה שזרמה איתי על הרעיון והמחשבה, שמה רע בטופו כמנה אחרונה? סלט הקינוח הזה נבנה תוך כדי תנועה, עם הרבה אינטואיציה והרבה כוונה.זרקנו מחשבות, קצצנו הרבה…

הסלט הזה הוא תולדה של מפגש, הוא הוכחה שערבוב משותף של עולמות ורעיונות יוצר דברים נפלאים. והסלט זה הוא הוכחה שלדברים טובים שווה לחכות.יש תוכניות ורעיונות שלוקח זמן עד שמוציאים אותם לפועל. אני ואולגה מכירים דרך המסכים של האינסטוש כבר תקופה, וכבר אי-שם דקה לפני שהמגיפה הגיעה וטירללה הכל, הסכמנו שחייבים לערבב ביחד. אבל לוחות זמנים שלא מסתדרים, אילוצים, סגרים והחיים עצמם השאירו את שנינו על אש קטנה.ותודה לאל על הסבלנות ועל הנכונות (של שנינו) כי עם כל הכבוד למסכים אין כמו מפגש פנים אל פנים, כמו שיחה טובה – כדי להכיר באמת.אולגה היא בעלת הבלוג המרכיב הסודי, אלופת העולם באוכל טבעוני ועם עמוד אינסטגרם שקשה לעמוד בפניו ונשבע פחדתי…

כמו רבים וטובים שתיתי אלכוהול לראשונה עם חברים בגיל צעיר (צעיר מדי), זו הייתה התנסות לשם התנסות, אלכוהול זול ואפס טקסיות וקלאס. אבל הפעם הראשונה שהחזקתי כוס משקה כמו שצריך, הפעם הראשונה שלמדתי שיש משקאות ששותים בלגימות קטנות, שצריך להתאים את הכוס למשקה, שיש משקאות ששותים לאט ויש משקאות ששותים בקשית – את כל אלה למדתי מאבא שלי. שהיינו צעירים (דקה ל18 אם אתם מתעקשים) אמא שלי הייתה מתעצבנת עליו שהוא מדרדר את הילדים, הוא היה עונה שהם גם ככה שותים “ומדורדרים” אז לפחות שישתו בבית וכמו שצריך, ליד מבוגר אחראי ולא באיזה ספסל בגן ציבורי.את הדרינקים האלה תמיד ליוו נשנושים טובים ושיחות ארוכות, שיחות על החיים, על מה חדש, על מחשבות,…

הטמפרטורות יורדות, עננים ואפור בחוץ, הסירים נשלפים ועונת המרקים והנזידים בשיאה.פתאום כולם נזכרים בירקות-השורש ובקטניות.פתאום חורף ופתאום אנשים מבינים שקטניות זה לא רק במג’דרה או בחמין.שהקטניות הן מזינות ומנחמות ומחממות את הגוף (וגם את הלב).קטניות זה אוכל חכם, גרגיר קטן שמכיל עולם שלם, גרגירים קטנים שמאכילים ומזינים יבשות שלמות, הן זמינות, הן זולות והן פה כבר דורי דורות.ואני שואל למה רק במרק? או בנזיד? למה רק שקר ומנוקר? למה לא להנות מהקטניות כל השנה ? ולמה לא להנות מקטניות גם בסלט?תכלס אין שום סיבה שלא.אז ערבבתי אפונה יבשה, עם שומר וזוקיני צהוב והרבה שמיר תיבלתי ברוטב חרדל-לימוני וקיבלתי סלט של חורף צבעוני ועז בטעמים.וזה הזכיר לי שתי תובנות: האחת, שמעט מרכיבים…

יש כאלה שבורחים ממנה כמו מאש (או מבואש יותר נכון)יש כאלה שאוהבים, אבל שומרים אותה בשקית סגורה בפינה של הבית ולפעמים גם מחוץ לחלון.ויש אותי, שמכור, מכור לפרי, לטעם ומכור לריח. אוהב כל מה שקשור בגויאבה.כן כן אני מאפסן אותן בלי בושה, ובלי שקית נותן להן לבשם לי את המטבח, לשכר לי את האף. ברור לי שחלקכם נחרדים אבל אני וגויאבה זה סיפור אוהבים.ולא כ”כ אכפת לי שאתם נחרדים כי חשוב לזועק את מה שאוהבים, אסור להתבייש או לטשטש כולה גויאבה לא צריך להתרגש.לקח לי קצת זמן ולא מעט ניסיונות אבל בסוף פצחתי את דרכה לצלחת הסלט.פרסתי אותה דק, והנחתי על צלחת, ערמתי סלטון קטן של אגוזים, ריקוטה וגם בצלצלי…

קטן וממזר, צמד מילים שמתמצת חוכמה שלמה. צמד מילים שמביא בצורה מושלמת לידי ביטוי את  הפרדוקס הגדול – סליחה, הפרדוקס הקטן.הפרדוקס של הדברים הקטנים, הרי לכאורה גדול יותר, מרשים יותר חזק יותר. אבל מה במציאות של החיים אנחנו יודעים שככל שמקטינים ומצמצמים דברים: הטעמים מתחדדים, הרעש מתעצם, והמהות זועקת החוצה.ובפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון אנחנו מכירים היטב את היכולת להיות קטנים קטנים, ולעשות רעש של מעצמה.אנחנו מכירים היכולת לקחת עגבניה ולעשות אותה קטנה קטנה, אנחנו מכירים את התבלין ומשתמשים בו ביד רחבה כמעט בכל מנה ובכל שיחה, לתבלין הזה קוראים – חוצפה.קורטוב של חוצפה , זה כל מה שצריך רק קורטוב.נגיעה קטנה וממזרית כזו שמביאה את הטוויסט.ובסלט הזה החוצפה הזו…

טעם ומרקם קשורים זה בזה, יש הרי משמעות לצורת החיתוך, לאופן הצליה או הערבוב, הכל בסופו של דבר משפיע על הטעם.אבל חיבה לטעם או מרקם מסוים משתנים עם הזמן, אנשים וטעמים הם עניין דינמי מה שטוב וטעים לנו אתמול אולי מחר יהיה בלתי נסבל ומה שפחדנו או שהתרחקנו כמו מאש אחרי זמן מה נראה נוצץ ונהדר.במיה ועגבניות-שרי צלויות, שני דברים שלא חשבתי שאי פעם אני אוכל או אערבב ביחד לתוך סלט.במשך שנים, כמעט חיים שלמים היה לי עניין עם המרקם שלהם, עגבניות ועוד צלויות היו מחוץ לתחום ולבמיה עם כל הגרגירים שבתוכה ממש  לא היה שום סיכוי איתי.אבל החיים דינמים, הסקרנות, ההשתנות והידיעה הברורה שאני מפספס משהו טעים- מאלצים אותי…