מי שמכיר אותי ומי שעוקב אחרי כבר יודע שאני פחות מהאסכולה שמפרידה בין קטגוריות, בין תחומים – אני יותר מהמערבבים, משתדל למצוא את החיבור, את המכנה המשותף, את השפה, את המילים, את ההיגיון שמחבר בין הדברים הלכאורה לא קשורים,  גם בחיים וגם בסלטים (טוב אצלי זה תמיד בא ביחד).אני חושב שהרבה פעמים הרגילו אותנו לחשוב שלכל דבר יש את הקטגוריה שלו ומהם הדברים והמשמעויות הנלווים לקטגוריה הזו – יש דתי וחילוני, יש מזרחי ואשכנזי , יש שמאל וימין, ליברלי ושמרני וכו’ וכו’ וכו’ – עכשיו מה הקטע? שנכון הקצוות והקיצון אולי לא יתחברו אבל הקסם האמיתי קורה בערבוב באמולסיה שנוצרת בין השמן לתחמיץ.החיים בפינה הקטנה שלנו במידל איסט זה בעיקר…

יש משהו בזכרון של ריח שמחדד אותנו שמייצר אצלנו רגשות ותחושות, משנה אווירה ומכין אותנו לפעולה. לפעמים אנחנו יודעים ומזהים את ההתניה הזו ויש פעמים שאנחנו אפילו לא מרגישים שזה קורה אבל משהו בנו משתנה. אצלי? אם יש לי זכרון של ריח חזק ומוחשי זה ריח של עץ תאנה בקיץ. הריח הזה המתוק הדחוס, אוטמטית מחדד אותי, גורם לי לחפש אחרי העץ, אחרי תאנים בשלות. כי מי שבילה בילדותו ימי קיץ שלמים מתחת לעץ תאנה, גם בבגרותו יזהה את הריח מקילומטר אם זה בריצה בפארק או בהליכה ברחוב בשניה שהריח הזה מתגנב לי לאף אני מתחיל לחפש אחרי העץ, אורב להן, מחכה שיבשילו וקוטף כי אין אין על תאנים בקיץ. והשבוע מסיבות…

אין לי הסבר לזה אבל באופן מאוד מוזר שאני קונה כרוב זה תמיד את הכרוב הלבן, הסגול כאילו לא קיים מבחינתי – ותכלס ברוב המקררים שאני מכיר מוצאים לרוב כרוב לבן. עכשיו אני לא יודע אם יש פה איזה התניה קדומה של העדפת צבעים בזויה אבל וואלה באינסטינקט שמדברים על כרוב כולנו חושבים כרוב לבן (ביננו, הוא יותר ירוק אבל נו מילא) .השבוע נדחקתי עם הגב לקיר ולא הצלחתי למצוא כרוב לבן ראוי אצל הירקן, בלית ברירה התפשרתי על הסגול  והחלטתי שאני נכון לאתגר אז קצצתי, תיבלתי, ערבבתי שילבתי עם מלא דברים ואלה המסקנות : 1.כרוב סגול זה טעים2. הצבע שלו מכניס מלא שמחה וחיים לשולחן3. לפעמים המציאות מכריחה אותנו…

מוכנים לזה? יש לי וידוי, אני עושהסלט, נולדתי וגדלתי בארץ ובטח כבר הבנתם שאני חי ונושם את המידלאיסט. מכור לטעמים, לריחות ולצבעים של כאן, של ישראל  – וזה ישמע קצת מוזר אבל אני לא אוהב אבטיח. וניסיתי באמת שניסיתי זה פשוט לא בשבילי. עכשיו מה לעשות שכולם כאן אוהבים את הפרי הזה, טוענים שאבטיח ובולגרית על חוף-הים זה הכי ישראלי (אבל גם אומרים את זה על פלאפל וגם על זה אני לא משתגע – מה זה אומר עליי?) ובכל זאת שהאהובים שלי מבקשים פינוק של קיץ, משהו מרענן אז אני מתגבר על הסלידה שלי מהפרי הזה ומכין להם את הסלט הזה, למה? כי זה מה שעושים בשביל מי שאוהבים, מתאמצים…

פעם אם הייתי צריך לבחור בין עוגות קרם עתירות שכבות, צבעים ומרקמים  (ועתירות קלוריות ושעות הכנה) לבין עוגה בחושה, ביתית כזאת שכל מאמא אופה בתבנית אינגלישקייק – זה יותר מסביר להניח שהייתי בוחר בקרם המפואר והמושחת. היום זו נראית לי מחשבה קצת ילדותית, כאילו אם השקיעו בזה שעות וטכניקות אז זה בהכרח יותר טוב וטעים.עם השנים הבחירות שלנו משתנות, אני למדתי שיש קסם גדול מאוד בדברים הפשוטים היומיומים. הדברים שלא הצריכו מאף אחד להזיע, המאכלים האלה שגדלותם היא בדלות החומרים, במרכיבים הבסייסים, שהטעם והחוכמה שלהם נמצאים בידים שמכינות אותם בלי צורך במתכון או באיזה אביזר מטבח מתוחכם. עכשיו זה לא אומר שאם תגישו לי קינוח מושחת ומפונפן אני אסרב לו…

הקיץ הוא לא שעתם היפה של הירוקים למיניהם וסוגיהם, חם להם עייף להם ופחות רענן להם, כחובב ירוקים מושבע אני הולך לירקן המושבח שלי ומקווה שהשבוע מצב הירוקים יהיה סביר אבל אם יש משהו שלמדתי זה שבחיים אסור להסתפק רק בסביר, צריך למצוא חלופות אחרות, לבדוק אופציות נוספות ולהשתמש במה שכרגע יש לעולם להציע לנו – בקיצור צריך למצוא את מה שבעונה ואת מה שטוב לנו עכשיו.ומה טוב עכשיו? עכשיו זה הזמן של הדלועים, הדלעת על סוגיה השונים כרגע בשיא, בניגוד למה שמקובל לחשוב הדלעת והזוקיני ועוד המון ירקות אחרים לא באמת מחייבים בישול בכדי לאכול אותם, אנחנו מבשלים הרבה מהירקות כי ככה הרגילו אותנו אבל חיתוך נכון שלהם מאפשר…

חיים שלמים הייתי משוכנע שעדשים זה של חורף, של תבשילים של מרק, של נזיד שהתבשל שעות על גבי שעות.ואז לפני כמה שנים החיים לימדו אותי אחרת, כפיתי על עצמי בעצת נטורפתית תזונה שהתבססה על קטניות וירקות – כיף גדול זה לא היה, אבל המטרה היתה טובה. הכיף הזה נמשך כמעט שנה, שבמהלכה: ניסיתי וטעיתי ,הסתקרנת וחיפשתי ובעיקר ניסיתי להבין איך להוציא את הקטניות מהמרק ואיך מגוונים בתפריט תזונה כ”כ מצומצם . יצאו לי מהתקופה הזו 2 דברים טובים: האחד זה שהאולקוס שלי לא חזר והשני שגיליתי עולם שלם של גיוונים שאפשר לעשות עם קטניות מעבר למרק ותבשילים. בסיומה של אותה שנה הבנתי שאני לא מעוניין לחיות על התזונה כל כך…

פעם לפני הרבה שנים, שעוד גרתי בבית עם ההורים, אחת לכמה זמן אמא שלי היתה מכינה לנו פריקסה ופריקסה חוץ מזה שזה טעים – אצלנו בבית זו היתה ארוחה של שמחה, וזה בזכות אמא שלי שהיתה הופכת אותה לחגיגה בסתם ערב באמצע שבוע, בלי שום סיבה מיוחדת, פשוט ארוחה שהיא פינוק.היא היתה מטגנת את הלחמניות, מעמיסה על השולחן המון צלוחיות: אריסה, לימון כבוש, מקלפת ביצים קשות ותפוחי אדמה שלוקים, קצת זיתים מלוחים, צלפים וכמובן טונה ואז כל אחד היה מרכיב לעצמו את הפריקסה בדיוק כמו שהוא אוהב. עכשיו מה, לאמא של עושהסלט יש תחביב נוסף להכין אוכל מוקטן, לא חלילה פחות בכמות אלא אותה מנה בגודל קטן יותר (התחביב הזה…

 חלה זה לא עוד לחם וממש לא סתם לחם – יש לה מימד מיסטי, זה לחם שבא עם מסורת, לחם של דורי דורות, לחם של יהודים שהיה פה לפנינו וימשיך להיות גם אחרינו,  חלה זה בית, ויום שישי ושולחן ערוך יפה ומשפחה – ומעל הכל חלה זה טעים מאוד אבל ממש טעים. אני עוד לא פגשתי בנאדם שלא אוהב חלה, אולי מעדיף ממאפיה מסויימת או את המתוקה על פני המלוחה ואולי הוא גם נמנע מחלות (כל אחד וסיבותיו שלו) אבל “לא אוהב חלה” לא מאמין שיש כזה דבר.עכשיו בתכלס התפקיד שלה הוא לנקות לנו את הצלחת בין המנות או להרגיע את הבערה הפנימית מחריפות יתר. ברשותכם אני מציע שימוש נוסף,…

האמת שאין לי הגיגים מיוחדים על הסלט הזה, ניסיתי לכתוב משהו מתחכם או מעניין – אבל לפעמים אין באמת צורך בזה. בפשטות זה סלט שאילתרתי לפני הרבה שנים, הוא יצא ממש מוצלח ומאז הוא נשאר איתי וכשיש אצל הירקן תרד רענן ושורש סלרי גדול אני חוזר אל הסלט כי הפשטות שלו מנצחת.תרד זה מאוד בריא וגם שורש סלרי, פקאן מסוכר לא בדיוק מזין אבל עושה שמח וטעים. הכי חשוב זה להוציא חופן קטן ממנו ולהחביא את האריזה שלו במקום רחוק ולא נגיש, אחרת כל המתגנבים והטועמים פתאום נזכרים שהם חייבים לדבר איתכם תוך כדי זלילה של פצצות הסוכר הטעימות האלה.גם בסלט הזה אין הרבה מרכיבים, עיקר העבודה היא בשטיפה ובנקיון…