לא, ממש לא התבלבלתם – זה תמונה של בורקס ולא של סלט.מי שעוקב אחרי באינסטגרם מכיר ויודע על חיבתי למאפה האלים הזה שנקרא בורקס.לכבוד שבועות אני חולק איתכם את המתכון לבורקס הביתי הכי טעים שאני מכיר במזרח בתיכון (ותאמינו לי שטעמתי בורקס או שניים בחיי)הבורקס הזה שייך לאישה מיוחדת במינה שקוראים לה רינה.רינה היא מהנשים האלה עם העיניים המחייכות, שתמיד שואלות בשלומך עיניים כאלה שכאילו וממתיקות איתך סוד.היא מהנשים האלה שמלפפון שהם חותכות ומניחות על צלחת הוא טעים יותר מכל חבריו המלפפונים, מאלה שתמיד תמצא אצלהן צנצנת עם זיתים שווים, גבינה קשה ומלוחה וחיוך – מהלב. את רינה והמשפחה הנהדרת שלה אני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי.הבית הירושלמי שלה…

אתם רואים פה סלט משגע של שסק ועשבים מונח על צלחת כתומה עמוסה בדרמה.אני רואה שידוך בין מחשבה שגררה חיפושים ארוכים לבין פרי שליטרלי נפל עליי מהעצים. מכירים את זה שיש לכם אימאג’ בראש, משהו שאתם חושבים שאתם ממש צריכים ואז אתם מתחילים בחיפושים?אז כבר איזה שנתיים שנפשי חפצה בצלחת כתומה, למה ? ככה.נכנס לי ג’וק לראש שאני צריך בקולקציה שלי גם צלחת בצבע כתום.כתום מאוד ספציפי, לא מקושקש, לא כתום כהה, לא כתום של מארקר יותר כתום תפוז – כתום כתום.כולה צלחת זה נכון, אבל כזו שלא נתנה לי נחת.החיפוש לא היה יומיומי, אבל בכל חנות שהגעתי – חיפשתי, ניסיתי את מזלי ולא מצאתי.קנית בינתיים טריליון צלחות אחרות (הורסות…

ביום העצמאות, ליד המנגל חייבים לדאוג למשהו שיטפטף וילכלך את השרוול.כתם כזה שהולך איתך ומזכיר לך  שהיה לך ביס שיגעון, ביס כזה שלפני שפתחת פה גדול, חישבת את זווית הנגיסה הנכונה, אפילו השקעת וקדת  קידה קלה.הביס כזה שכ”כ בילבל אותך, ששניה אחרי הנגיסה בלי להתכוון עצמת עיניים, לא השגחת והטחינה כבר מצאה את מסלולה והותירה את חותמה – על השרוול.ולמרות הכתם, בינך לבין עצמך- שמחת כי ביס שמטפטף זה ביס שהוא חלום. לא רק בגלל החותם והקידה אני חושב שטחינה היא מלכת הסלטים והמתבלים – אני אוהב אותה גולמית, נקיה כזו אבל גם ירוקה חצופה וחריפה.מודה שאני לא משתגע על טחינות עם המון לימון וממש אבל ממש לא יכול לסבול…

כבר פתחתם שולחן והמנגל חם וזה ממש מתבקש לזרוק איזה חציל על האש.לחרוך אותו טוב מכל הכיוונים, שיקבל ויספוג טעם של גחלים.ואז רק לקלף, להוסיף שום וההרבה עשבי תיבול – וזה כל הסיפור. חצילים – יש בהם איזה חוצפה, איזה עזות ונוכחות שמוצאים בשפע בים התיכון.הם מתאימים לטריליון שולחנות ומשתלבים יפה בהמון מתכונים, יודעים לעבוד מצויין עם המון סוגי טעמים. אבל תמיד הם תמיד נוכחים – מורגשים, בולטים, משדרים לכולם אני כאן ואתם לא תפספסו אותי.מזכיר לכם מישהו? או אולי מישהוהם ? או איזה נקודה קטנה במזרח התיכון שברוך השם יש לה נוכחות שיגעון? ואם כבר המנגל פתוח וחם תזרקו גם איזה פיתה שתקבל קצת שיזוף וקריספ מושלם. ואם אין…

אני ממש לא חשוב שחומוס זה המאכל הכי ישראלי, אני גם לא נכנס לדיון החצי-פוליטי של מי המציא אותו קודם. כמו הרבה דברים בפוליטיקה הימתיכונית – טיעונים, נימוקים והוכחות יש לכל הצדדים הנוגעים בדבר.אז למה אני בכל זאת בוחר לפרסם השנה חומוס-פטריות דווקא ביום העצמאות? משלוש סיבות.1. חומוס-פטריות זה טעים ממש.2. אם יש משהו ישראלי בעייני זה “הלפתוח שולחן” לרפד אותו בסלטים ותבשילים, ושכל אחד יקח ממה שהוא רוצה: קצת מזה וגם קצת מזה, וסליחה רגע אפשר מזה וזה ביחד בתוך הפיתה? יופי תודה.ובכל הפתיחות שולחן האלה, החומוס הוא תמיד שם.יש בו צניעות, שמחת עניים, אוכל פשוט שעושה אנשים שבעים שמחים.3. תגידו ביננו, אתם מצליחים לדמיין מנגל בלי חומוס? הסלט…

סירים גדושים מתבשלים על להבות קטנות, אני במטבח מטגן קוביות חציל בערימות ובאופן כללי אני ביום כזה שתכננתי אותו ברמת הדקה.ימים כאלה שאתה יודע שאתה צריך להספיק אותם ופתאום משום מקום נכנס לי לראש סלק ואוכמניות.הרהרתי בזה דקה נוספת, שטפתי קצת כלים ותוך כדי אמרתי יאללה נערבב ונצלם, נאלתר ממה שיש במקרר.שלפתי קייל – סגול במקרה, הוספתי שקדים וקצת פטרוזיליה.חתכתי וערבבתי עם הכלים המכוערים שלי של פסח, ערבבתי עם רוטב קליל, טעמתי – יצא פיגוז.צילמתי וערכתי, וטיגנתי בין לבין ואפילו התיישבתי לכתוב בזמן שהמטבוחה מצטמצמת לה על הגז.תוך כדי כתיבת שורות אלה מסתננת לה מחשבה, על איך לפעמים ביום רווי משימות, יום כזה לחוץ ומדוקדק פתאום נוצר חלון הזדמנויות, פתאום…

באופן כללי אני תמיד עם התחושה שהאוכל בפסח טעים יותר, רענן יותר.אני גם לא מתבייש להגיד שאני אוהב מצות – זה ממש טעים לי (נשבע)והשנה כבר מפברואר אני מסתובב עם מחשבות בראש על גרנולה ממצות.ואני שהרעיון נכנס ולא מרפה, אני נכנס למטבח ומנסה.אז הצלחתי להשיג מצות כבר בפברואר – ושרפתי לא מעט תבניות אצלי במטבח – והרעיון לא הרפה.ובסוף – פיצחתי את השיטה.גרנולה ממצות – מתוקה מלוחה שמכינים בממש כלום עבודה.הוספתי לה גם קצת גרעינים בשביל אקסטרא חגיגה וזה יצא טעים שזה פשוט הצגה (טעים בקטע של לאכול את זה כל השנה).אחרי שכרסמתי וכרסמתי קלטתי שהגרנולה הזו מתאימה בול לארוחת בוקר על סלט ירקות פשוט לא מתוחכם של חסה, מלפפון עגבניה…

על מתכונים לחגים אני חושב לא מעט, זה כמעט אף פעם לא אילתור.תמיד עם מחשבה על הברקה, על איך לקשור לחג ולפעמים על רצון עז להמציא את הגלגל (או הסלט).למה? כי כמי שכותב ומפרסם מתכונים כל השנה יש תחושה של ציפיה, שבחגים חייבים לבלוט או להביא הברקה או לכל הפחות משהו כזה שעושה רושם של הרבה עבודה.ומה אני אגיד לכם? חשבתי לא מעט ועלו לי המון מתכונים לראש ובסוף החלטתי שכולם יחכו לימים אחרים בשנה.בסוף החלטתי ללכת עם מה שאני הכי אוהב, מה שלי בא בטוב בכל ארחוות החג המושבחות והכבדות האלה.ולי ? לי בארוחות האלה הכי בא בטוב זה סלט ירוק.רענן, פריך, מלא אוויר וקל קל קליל.אז הפסח הזה …

המחשבה על הסלט הזה קפצה לי לראש לפני מספר שבועות, משהו בשילוב של שומר, שמיר ופול ירוק הרגיש לי כל כך מתבקש.הפשלתי שרוולים, הכנתי את הכל לבישולים וצילומים ואז שניה לפני שהתחלתי נכנס לי למחשבה כורכום.נכנס ולא הרפה, ממש נדבקה לי המחשבה בדיוק כמו שהצהוב-כתום שלו נדבק לכל חלקה טובה.ואני בכלל לא משתגע על כורכום ובכנות לא מחזיק אותו בבית, ובכלל תכננתי להכין את הסלט הזה עם קצת חרדל אבל הכורכום נדבק.עזבתי את הכל והלכתי לחנות התבלינים קניתי כורכום וחזרתי לסירים ולחיתוכים.כמו עם הרבה מתכונים שאני מכין בפעם הראשונה אני נותן אותם לנסיינים ביקורתים שלא מתביישים ואומרים לי את כל האמת בפנים – שזה אומר משפחה וחברים קרובים.אז בשבת ישבנו…

יש משהו בלארח אנשים שאתה לא לגמרי מכיר שגורם לך להתלבט, לחשוב קצת יותר בדקדקנות וחשדנות על מה להכין.אני לא מדבר על המקום של לעשות רושם על אנשים או על הרצון להפציץ.אני מדבר על הרצון לקלוע לטעמם של אנשים שאתה לא מספיק מכיר.תמיד בבישול הזה יש מלא שאלות…לשים חריף? או כוסברה? לבשל עם יותר או פחות מלח? להניח על השולחן איזה סלט מפונפן עם מרכיבים מוזרים או ללכת על פשוט וטוב כמו כרוב או סלט עלים?ובסוף תמיד הפתרון שלי הוא גם וגם. בשבת האחרונה, בשולחן עמוס אורחים ואוכלים הגשתי סלט ירוק-קלאסי ולצידו הנחתי את הסלט הזה שהכי התחשק לי לערבב.סלט אסיאתי של פומלה, קייל ונבטים – סלט עז כזה שמרגיש…