ראש השנה עמוס בארוחות, מפגשים, תפילות וברכות – אבל בסוף אם מצמצים את זה הוא עמוס בסמלים ומטאפורות.גם בלי להיות אדם דתי יש משהו מאוד יפה בלהודות על השנה שחלפה, בלברך את זו שתבוא ולעשות את זה באמצעות דברים פשוטים ויומיומיים כמו דלעת או קישוא וגם תפוח. אם תחשבו על זה אנחנו רואים אותם כל הזמן בסופר ופתאום בשולחן החג הם מקבלים מעמד ומשמעות כמעט מיסטית. יש משהו בטרנספורמציה הזאת, בחגיגיות ובהתכנסות שמחדד אצלי את ההבנה שלזמנים ולתפאורה יש משמעות. ולכן בחג צריך להיות חגיגים גם אם לפעמים זה מצריך טרחה וגם אם לא תמיד יש חשק – יש משהו בכלים המהודרים, בחולצה מכופתרת במתנות (המאוסות) שעושה את העבודה מייצר…

בניגוד לאופנה הרווחת אני מאוד אוהב את החגים (יסלח לי סוכות אותו אני אוהב קצת פחות).את הראש השנה אני אוהב במיוחד, הוא מסמל התחדשות, את סיום העונה החמה ופתיחת פרק חדש.הוא תמיד מגיע עם נופך חגיגי, חש עצמו הכתר של כל החגים.עכשיו יש בזה אמת הוא עומד בראש, לו זכות הראשונים ובגלל שאנחנו אחרי הקיץ ותקופה ארוכה ללא חגים, פתאום החגיגיות הזו משתלטת עלינו – זו סיבה למסיבה.זה גם שניה לפני שנזכרים שמדובר ברצף של ארוחות ומפגשים בלתי פוסק, עוד כוחנו במותנינו והסבלנות עוד לא פגה.אז זה הזמן להשקיע, להוסיף קצת אלגנטיות לשולחן. זה לא בהכרח אומר שצריך לעבוד מאוד קשה ולרדוף אחרי פרודוקטים אקזוטים, אפשר לערבב דברים טובים שיש…

שנים חשבתי שאני לא אוהב קישואים, לא במרק ולא בתבשילים ובטח שלא ממולאים. עם הזמן גיליתי שהבעיה שלי היא לא עם הקישוא (כי מה הוא כבר עשה לי בתכלס?) אלא עם המרקם והנראות שלו לאחר בישול, ואז גיליתי שקישוא ממש טעים כל עוד הוא נשאר מוצק אם זה בצריבה קלה על מחבת פסים, או חתוך דק ככה כמו שהוא טרי טרי. ובסלט הזה גיליתי תגלית מרעישה הוא גם ממש טעים שהוא מטוגן טיגון קצרצר במעט שמן.אני יודע שזה נמשמע מוזר – אבל אוכל מטוגן זה טעים, ממש!לא מדובר פה בטיגון עמוק, או ספוג שמן, טיגון קצר גם מזהיב את הקישוא יפה יפה, גם שומר אותו פריך וגם משחרר ממנו אקסטרא…

אם הייתי גדל באירופה או לכל הפחות ליד יער או חורשה הייתי מתחיל את המתכון הזה על איך כילד היינו יוצאים לקטוף פטריות כשהאדמה לחה ורטובה, מניחים את הנעליים הצהובות המלוכלכות מבוץ מחוץ לדלת ונכנסים לבית החם ויושבים ליד האח. אבל זה לא חלק מנוף ילדותי , מה שכן צרוב לי בזכרון זה קור ירושלמי, בית חם וריח משכר של ערמונים על האש.אבא שלי לרוב לא נכנס למטבח אבל יש מומחיות ששמורה רק לו טוסטים מלאי חמאה וערמונים על האש. הוא חורץ, קולה וכמובן מקלף לנו, ריח מטורף בבית, פינוק חורפי.עכשיו איך לומר את זה בעדינות –  החורף עדיין לא פה, ודי חם ובכלל אין ערמונים  טרים .זה לא אומר…

מי שמכיר אותי ומי שעוקב אחרי כבר יודע שאני פחות מהאסכולה שמפרידה בין קטגוריות, בין תחומים – אני יותר מהמערבבים, משתדל למצוא את החיבור, את המכנה המשותף, את השפה, את המילים, את ההיגיון שמחבר בין הדברים הלכאורה לא קשורים,  גם בחיים וגם בסלטים (טוב אצלי זה תמיד בא ביחד).אני חושב שהרבה פעמים הרגילו אותנו לחשוב שלכל דבר יש את הקטגוריה שלו ומהם הדברים והמשמעויות הנלווים לקטגוריה הזו – יש דתי וחילוני, יש מזרחי ואשכנזי , יש שמאל וימין, ליברלי ושמרני וכו’ וכו’ וכו’ – עכשיו מה הקטע? שנכון הקצוות והקיצון אולי לא יתחברו אבל הקסם האמיתי קורה בערבוב באמולסיה שנוצרת בין השמן לתחמיץ.החיים בפינה הקטנה שלנו במידל איסט זה בעיקר…

יש משהו בזכרון של ריח שמחדד אותנו שמייצר אצלנו רגשות ותחושות, משנה אווירה ומכין אותנו לפעולה. לפעמים אנחנו יודעים ומזהים את ההתניה הזו ויש פעמים שאנחנו אפילו לא מרגישים שזה קורה אבל משהו בנו משתנה. אצלי? אם יש לי זכרון של ריח חזק ומוחשי זה ריח של עץ תאנה בקיץ. הריח הזה המתוק הדחוס, אוטמטית מחדד אותי, גורם לי לחפש אחרי העץ, אחרי תאנים בשלות. כי מי שבילה בילדותו ימי קיץ שלמים מתחת לעץ תאנה, גם בבגרותו יזהה את הריח מקילומטר אם זה בריצה בפארק או בהליכה ברחוב בשניה שהריח הזה מתגנב לי לאף אני מתחיל לחפש אחרי העץ, אורב להן, מחכה שיבשילו וקוטף כי אין אין על תאנים בקיץ. והשבוע מסיבות…

אין לי הסבר לזה אבל באופן מאוד מוזר שאני קונה כרוב זה תמיד את הכרוב הלבן, הסגול כאילו לא קיים מבחינתי – ותכלס ברוב המקררים שאני מכיר מוצאים לרוב כרוב לבן. עכשיו אני לא יודע אם יש פה איזה התניה קדומה של העדפת צבעים בזויה אבל וואלה באינסטינקט שמדברים על כרוב כולנו חושבים כרוב לבן (ביננו, הוא יותר ירוק אבל נו מילא) .השבוע נדחקתי עם הגב לקיר ולא הצלחתי למצוא כרוב לבן ראוי אצל הירקן, בלית ברירה התפשרתי על הסגול  והחלטתי שאני נכון לאתגר אז קצצתי, תיבלתי, ערבבתי שילבתי עם מלא דברים ואלה המסקנות : 1.כרוב סגול זה טעים2. הצבע שלו מכניס מלא שמחה וחיים לשולחן3. לפעמים המציאות מכריחה אותנו…

מוכנים לזה? יש לי וידוי, אני עושהסלט, נולדתי וגדלתי בארץ ובטח כבר הבנתם שאני חי ונושם את המידלאיסט. מכור לטעמים, לריחות ולצבעים של כאן, של ישראל  – וזה ישמע קצת מוזר אבל אני לא אוהב אבטיח. וניסיתי באמת שניסיתי זה פשוט לא בשבילי. עכשיו מה לעשות שכולם כאן אוהבים את הפרי הזה, טוענים שאבטיח ובולגרית על חוף-הים זה הכי ישראלי (אבל גם אומרים את זה על פלאפל וגם על זה אני לא משתגע – מה זה אומר עליי?) ובכל זאת שהאהובים שלי מבקשים פינוק של קיץ, משהו מרענן אז אני מתגבר על הסלידה שלי מהפרי הזה ומכין להם את הסלט הזה, למה? כי זה מה שעושים בשביל מי שאוהבים, מתאמצים…

פעם אם הייתי צריך לבחור בין עוגות קרם עתירות שכבות, צבעים ומרקמים  (ועתירות קלוריות ושעות הכנה) לבין עוגה בחושה, ביתית כזאת שכל מאמא אופה בתבנית אינגלישקייק – זה יותר מסביר להניח שהייתי בוחר בקרם המפואר והמושחת. היום זו נראית לי מחשבה קצת ילדותית, כאילו אם השקיעו בזה שעות וטכניקות אז זה בהכרח יותר טוב וטעים.עם השנים הבחירות שלנו משתנות, אני למדתי שיש קסם גדול מאוד בדברים הפשוטים היומיומים. הדברים שלא הצריכו מאף אחד להזיע, המאכלים האלה שגדלותם היא בדלות החומרים, במרכיבים הבסייסים, שהטעם והחוכמה שלהם נמצאים בידים שמכינות אותם בלי צורך במתכון או באיזה אביזר מטבח מתוחכם. עכשיו זה לא אומר שאם תגישו לי קינוח מושחת ומפונפן אני אסרב לו…

הקיץ הוא לא שעתם היפה של הירוקים למיניהם וסוגיהם, חם להם עייף להם ופחות רענן להם, כחובב ירוקים מושבע אני הולך לירקן המושבח שלי ומקווה שהשבוע מצב הירוקים יהיה סביר אבל אם יש משהו שלמדתי זה שבחיים אסור להסתפק רק בסביר, צריך למצוא חלופות אחרות, לבדוק אופציות נוספות ולהשתמש במה שכרגע יש לעולם להציע לנו – בקיצור צריך למצוא את מה שבעונה ואת מה שטוב לנו עכשיו.ומה טוב עכשיו? עכשיו זה הזמן של הדלועים, הדלעת על סוגיה השונים כרגע בשיא, בניגוד למה שמקובל לחשוב הדלעת והזוקיני ועוד המון ירקות אחרים לא באמת מחייבים בישול בכדי לאכול אותם, אנחנו מבשלים הרבה מהירקות כי ככה הרגילו אותנו אבל חיתוך נכון שלהם מאפשר…