חול המועד סוכות זה זמן מצויין להזמין אורחים שלא יוצא לנו להפגש איתם הרבה ולהכין מאכלים שלרוב אנחנו לא מכינים בשגרה.אז ברוח החג וברוח העונה הקצרה שלה אני מזמין את כולכם ללכת לירקנים ולחפש את הפפאיה הירוקה, היא מתארחת אצלנו לזמן יחסית קצר, חובבי המטבח האסיאתי מתענגים על הסלט הזה במסעדות (ובצדק!) בלי שהם יודעים כמה פשוט וקל להכין אותו בבית.הדבר הכי חשוב לגבי הפפאיה שהיא חייבת להיות ירוקה ובוסרית – זה פשוט לא עובד עם פפאיה בשלה.אז קבלו מתכון לסלט של פפאיה ירוקה בטעמים אסיאתים מרעננים ועוקצנים. כזה שחוץ מהפאפיה את כל המצרכים שלו יש בכל בית – ונגיד ולא מצאתם פפאיה או שנגמרה העונה, בסוף המתכון תמצאו אלטרנטיבות…

37 שנה וכל פעם מחדש סוכות תופס אותי לא מוכן, כאילו מהר מדי, צמוד מדי ליום כיפור – לא משאיר מרחב לנשום רגע ולהתגעגע לאושפזין הקבועים שסועדים איתנו.וגם הפעם זה לא שונה, ושוב כל האיך כ”כ מהר? נגמרו לי הרעיונות מה לבשל? יהיה גשם בי-ם השנה? ועוד המון שאלות שהתשובות לכולם ברורות.אז להגיד לכם מה לבשל שעוד לא בישלתם החגים אני לא יכול, אבל אני כן יכול להגיד שבירושלים ירד גשם – אני לא חזאי, תמיד יורד.ואני כן יכול להציע לכם סלט שמשלב 2 משבעת המינים (שמצווה לקשט בהם את הסוכה) הסלט הזה מצריך אומנם בישול וסיר אבל באמת שלא מדובר במשהו מורכב, 20 דקות בערך והבישול מאחוריכם. סלט של  חיטה,…

רימון – חוצמזה שהוא הסמל של ראש השנה,  ושיש בו 613 גרגירים (מסוקרן לדעת מי ספר) ושהוא מלא זכויות וברכות, ומייצרים מלא תרופות סבתא ומוצרים קוסמטיים, הוא גם מאוד מאוד טעים וזה השיא העונה שלו ואם שותים את המיץ שלו – שתו אותו על בטן מלאה כי הוא מאוד מאוד חומצי. אז אם נשארו לכם רימונים מהחג או סתם בא לכם לנצל את המומנטם הנה סלט מעולה שמשלב בין רימון בורגול וזוקיני.עכשיו לפני שאתם נבהלים ואומרים גם רימון וגם בורגול זה מלא עבודה וכו וכו ותירוצים …תקראו את המתכון ותגלו שזה קל קל קל.סלט מהיר הכנה, משביע, צבעוני ואם בטעות נשאר לכם ממנו הוא יהיה ממש טעים בקופסא שאתם לוקחים…

לא חקרתי ואין לי הסבר מדעי לזה, אבל נדמה לי שמכל ברכות החג זו שקיבלה את הבכורה, שהפכה ממש לסמל המובהק של חג, לקונטציה הראשונה שחושבים עליה שאומרים ראש השנה זו הברכה על התפוח בדבש.עכשיו אני לא יודע אם זה תכסיס שיווקי לדבש, או בגלל שזה מתוק (ורובנו מכורים אליו) או בגלל הפשטות של הטעם ושל הברכה – בלי מילים מסובכות ובלי תמרים צהובים שמיבשים את הפה – קח תפוח , טבול בדבש ושיהיה לך מתוק כל השנה וכל החיים.ושאר הברכות מה איתם? זה אומר שהם פחות חשובות? פחות טעימות ?ממש ממש לא (שוב תמרים צהובים לא עושים לי את זה, למה לא מג’הול בעצם?).כאיש סלטים אני יודע שהרי בסוף…

ראש השנה עמוס בארוחות, מפגשים, תפילות וברכות – אבל בסוף אם מצמצים את זה הוא עמוס בסמלים ומטאפורות.גם בלי להיות אדם דתי יש משהו מאוד יפה בלהודות על השנה שחלפה, בלברך את זו שתבוא ולעשות את זה באמצעות דברים פשוטים ויומיומיים כמו דלעת או קישוא וגם תפוח. אם תחשבו על זה אנחנו רואים אותם כל הזמן בסופר ופתאום בשולחן החג הם מקבלים מעמד ומשמעות כמעט מיסטית. יש משהו בטרנספורמציה הזאת, בחגיגיות ובהתכנסות שמחדד אצלי את ההבנה שלזמנים ולתפאורה יש משמעות. ולכן בחג צריך להיות חגיגים גם אם לפעמים זה מצריך טרחה וגם אם לא תמיד יש חשק – יש משהו בכלים המהודרים, בחולצה מכופתרת במתנות (המאוסות) שעושה את העבודה מייצר…

בניגוד לאופנה הרווחת אני מאוד אוהב את החגים (יסלח לי סוכות אותו אני אוהב קצת פחות).את הראש השנה אני אוהב במיוחד, הוא מסמל התחדשות, את סיום העונה החמה ופתיחת פרק חדש.הוא תמיד מגיע עם נופך חגיגי, חש עצמו הכתר של כל החגים.עכשיו יש בזה אמת הוא עומד בראש, לו זכות הראשונים ובגלל שאנחנו אחרי הקיץ ותקופה ארוכה ללא חגים, פתאום החגיגיות הזו משתלטת עלינו – זו סיבה למסיבה.זה גם שניה לפני שנזכרים שמדובר ברצף של ארוחות ומפגשים בלתי פוסק, עוד כוחנו במותנינו והסבלנות עוד לא פגה.אז זה הזמן להשקיע, להוסיף קצת אלגנטיות לשולחן. זה לא בהכרח אומר שצריך לעבוד מאוד קשה ולרדוף אחרי פרודוקטים אקזוטים, אפשר לערבב דברים טובים שיש…

אם הייתי גדל באירופה או לכל הפחות ליד יער או חורשה הייתי מתחיל את המתכון הזה על איך כילד היינו יוצאים לקטוף פטריות כשהאדמה לחה ורטובה, מניחים את הנעליים הצהובות המלוכלכות מבוץ מחוץ לדלת ונכנסים לבית החם ויושבים ליד האח. אבל זה לא חלק מנוף ילדותי , מה שכן צרוב לי בזכרון זה קור ירושלמי, בית חם וריח משכר של ערמונים על האש.אבא שלי לרוב לא נכנס למטבח אבל יש מומחיות ששמורה רק לו טוסטים מלאי חמאה וערמונים על האש. הוא חורץ, קולה וכמובן מקלף לנו, ריח מטורף בבית, פינוק חורפי.עכשיו איך לומר את זה בעדינות –  החורף עדיין לא פה, ודי חם ובכלל אין ערמונים  טרים .זה לא אומר…

מי שמכיר אותי ומי שעוקב אחרי כבר יודע שאני פחות מהאסכולה שמפרידה בין קטגוריות, בין תחומים – אני יותר מהמערבבים, משתדל למצוא את החיבור, את המכנה המשותף, את השפה, את המילים, את ההיגיון שמחבר בין הדברים הלכאורה לא קשורים,  גם בחיים וגם בסלטים (טוב אצלי זה תמיד בא ביחד).אני חושב שהרבה פעמים הרגילו אותנו לחשוב שלכל דבר יש את הקטגוריה שלו ומהם הדברים והמשמעויות הנלווים לקטגוריה הזו – יש דתי וחילוני, יש מזרחי ואשכנזי , יש שמאל וימין, ליברלי ושמרני וכו’ וכו’ וכו’ – עכשיו מה הקטע? שנכון הקצוות והקיצון אולי לא יתחברו אבל הקסם האמיתי קורה בערבוב באמולסיה שנוצרת בין השמן לתחמיץ.החיים בפינה הקטנה שלנו במידל איסט זה בעיקר…

יש משהו בזכרון של ריח שמחדד אותנו שמייצר אצלנו רגשות ותחושות, משנה אווירה ומכין אותנו לפעולה. לפעמים אנחנו יודעים ומזהים את ההתניה הזו ויש פעמים שאנחנו אפילו לא מרגישים שזה קורה אבל משהו בנו משתנה. אצלי? אם יש לי זכרון של ריח חזק ומוחשי זה ריח של עץ תאנה בקיץ. הריח הזה המתוק הדחוס, אוטמטית מחדד אותי, גורם לי לחפש אחרי העץ, אחרי תאנים בשלות. כי מי שבילה בילדותו ימי קיץ שלמים מתחת לעץ תאנה, גם בבגרותו יזהה את הריח מקילומטר אם זה בריצה בפארק או בהליכה ברחוב בשניה שהריח הזה מתגנב לי לאף אני מתחיל לחפש אחרי העץ, אורב להן, מחכה שיבשילו וקוטף כי אין אין על תאנים בקיץ. והשבוע מסיבות…

מוכנים לזה? יש לי וידוי, אני עושהסלט, נולדתי וגדלתי בארץ ובטח כבר הבנתם שאני חי ונושם את המידלאיסט. מכור לטעמים, לריחות ולצבעים של כאן, של ישראל  – וזה ישמע קצת מוזר אבל אני לא אוהב אבטיח. וניסיתי באמת שניסיתי זה פשוט לא בשבילי. עכשיו מה לעשות שכולם כאן אוהבים את הפרי הזה, טוענים שאבטיח ובולגרית על חוף-הים זה הכי ישראלי (אבל גם אומרים את זה על פלאפל וגם על זה אני לא משתגע – מה זה אומר עליי?) ובכל זאת שהאהובים שלי מבקשים פינוק של קיץ, משהו מרענן אז אני מתגבר על הסלידה שלי מהפרי הזה ומכין להם את הסלט הזה, למה? כי זה מה שעושים בשביל מי שאוהבים, מתאמצים…