אני כידוע, מאמין גדול בערבובים.אני חושב שהדבר הכי גרוע זה להיצמד אך ורק לדפוסים המוכרים, להרגלים ישנים (גם אם הם טובים).התפיסה שלי הזו היא נכונה גם לסלט וגם לחיים.ואם יש משהו שאני אוהב יותר מלערבב ירקות זה להתערבב ולערבב עם אנשים.לפני שבוע נפגשתי עם קוסמת שקוראים לה אילת, אילת עושה קסמים בתבלינים, רוקחת תערובות מופלאות שעושות פלאים בתבשילים ומייצרות פרצופים של אנשים שמחים – שבעים.אז למה אני קורא לה קוסמת?כי היא יזמת בנשמה שהשכילה להמציא את עצמה, כי הולכת עם האמת שלה, כי היא תכליתית ואשת עשייה.ובעיקר כי בעייני מי שיודע להשתמש ולערבב תבלינים, לשמור על איזון וסחרור של טעמים,  הוא לא פחות ממכשף – או במקרה של אילת מכשפה…

מפה לבנה, כלים נאים וכולם מתכנסים ומה נשתנה?בתכלס בכל מה שקשור לשולחן החג זה לרוב די חוזר על עצמו. יושבים מסביב לשולחן הגברים בחולצות מכופתרות, הנשים חגיגיות, מאופרות עם עיניים שמחות וידיים עייפות: כולם יושבים מקריאים בסבב, הבדיחות והטקסים חוזרים בכל שנה כמעט עם אותם המשתתפים ועם אותם הגיחוכים, רק הדרדס שמדקלם את המה נשתנה מתחלף וכולם מרוצים ורעבים.גם באוכל כמעט תמיד אותם מטעמים, טריליון צלוחיות עם סלטים מבושלים, סלטים חיים, דגים, גפילטע, קניידלך, בשרים – ומטעמים ששמורים רק לחגים.אני אוהב את הטקסיות הזו, את העובדה שבטקסי השולחן לא הרבה השתנה ואני מת על זה שיש מאכלים ששמורים לחגים ולזמנים מסוימים.ואת הסלט הזה אפשר להכין כל עוד המנגולד בעונה אבל…

השנה נפל לי האסימון שחרוסת זה כדורי-אנרגיה של היהודים, אתם מבינים משחר ההיסטוריה היינו צריכים מלא כוחות בשביל להיות עבדים, נרדפים, לחצות ימים ולהיות חופשים – אז היינו חייבים משהו שיתן לנו בוסט.אני אוהב חרוסת, ממש אוהב חרוסת, אבל מה אין לי איזה מתכון עתיק שעובר מדור לדור, מתכון כזה שאנחנו משחזרים בהצלחה, אין מתכון כזה שבלעדיו שולחן פסח לא שלם. יש חרוסת וכל פסח היא טעימה וכל פסח היא קצת שונה.ושחשבתי על הסלט הזה ממש ניסיתי למצוא מתכון עם שורשים עמוקים, כזה שעובר בין סבתות לנכדים, בסוף מכל המתכונים שקיבלתי לא הצלחתי למצוא את זה שיהיה מדוייק לסלט ולטעם האישי שלי.בסופו של דבר לקחתי תמרים ואגוזים שהם המרכיבים הפשוטים…

אני אתחיל  מהסוף, אחרי שהכנתי את הסלט הזה הבנתי שבסלט הזה יש מרכיבים וכוכבים שאני מכיר היטב משולחן החג המשפחתי שלי. אצלנו בבית בפסח מגישים מרק צלול של כרוב, פול והמון עשבי תיבול, שוברים מעל מצה ומשחררים אנחת רווחה – אביב הגיע פסח בא וזו סיבה נפלאה לחגיגה.והחגיגה היא כי פסח זה אחד החגים האוהבים עליי בשנה, שינוי מזג האוויר, הירוק העוצמתי גם בנוף ובעיקר בעשבי התבלין. וכן ברור אני אוהב אותו במיוחד בגלל האוכל. האוכל בפסח טעים יותר ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת.והסלט הזה אומנם מצריך קצת הכנה מקדימה (לאפות את הכרוב ולקלוף את הפול), אבל הוא ממש לא מסובך להכנה והוא בדיוק מסוג המאכלים שאני אוהב,עשוי ממרכבים…

קו התפר הזה של האביב , זה שמחבר בין החורף לעונה החמה, הוא הזדמנות טובה לשילובים בלתי אפשריים.כאלה שמשלבים ירוקים שעכשיו הם ממש בשיא לבין פירות וירקות שאוטוטו נעלמים עד לעונה הבאה.ופסח זו הזדמנות נפלאה להניח על שולחן החג צלחת סלט שהיא לא פחות מהצגה.אתם תתפלאו לגלות שעם כל הרושם והחגיגיות הסלט הזה הוא די פשוט להכנה. מצריך קצת תשומת לב וחיתוך קפדני אבל מעבר לכך אין בו שום דבר בלתי אפשרי.הוא משלב חריפות של צנון שחור עם מתיקות ועסיסיות של פומלה.הצנון פרוס דק דק דק הופך לצלחת ססגונית שסופגת את כל המיצים והטעמים – צלחת שבין כל המנות המורכבות שיוגשו בשולחן החג בסוף היא זו שתמשוך את מירב תשומת…

שטוחים פרג – מעין קרקרים דקים דקים שמכינים ממש בקלות ומכרסמים בקלות יתרה. אני חולה על פרג, תנו לי מהגרגיר השחור והמתפצפץ הזה ואני מאושר.אני לא מדבר על איזה נגיעה קלה אלא ממש מלוא החופן, יש משהו במרירות ובפצפוץ שלו שפשוט בא לי בטוב. פורים זה גם החג האהוב עליי וגם תרוץ מעולה לערבב סלט עם שטוחים פרג.השטוחים האלה כ”כ ממכרים שהמתכון הוא לכמות גדולה, כזו שתשאר לכם בצנצנת אטומה למספר ימים (כל עוד אתם תשמרו על איפוק).השטוחים האלה הם בחזקת גזור ושמור ושאלוהים ישמור – ואם אתם מהקומץ שמתעקש לא להבין את החיבה לפרג ועד כמה הוא נפלא אז בתכלס השטוחים האלה יקבלו בכיף כל גרעין/גרגיר/תבלין שתרצו.את השטוחים האלה…

כל פעם שחושבים על ארוחות רומנטיות חצי מהאנשים מדמיינים תותים בשמפניה או תותים בקצפת או תות מצופה בשוקלד.עוד מימי הביניים הצבע האדום שלו קישר אותו לתשוקה. צורת הלב של התות עושה לנו בראש קונטציות של אהבה –  ואני באופן אישי חושב שיש בו גם משהו תמים וילדותי.ואני גם אוהב אותם בלי קשר למחוות רומנטיות וחגי אהבה כאלה ואחרים, אני אוהב אותם ממש כל העונה, וחוץ מלזלול אותם עם שמנת חמוצה וקצת סוכר אני גם ממש אוהב אותם בסלט.בסלט הזה התות הוא הכוכב, ביחד עם מנגולד, קולורבי ועוגיות שומשום וצנובר מלוחות. ובגלל שאני ממש אוהב תותים, אז התות הוא גם ברוטב של הסלט הזה.אני לא יודע אם תכינו את הסלט הזה…

ט”ו בשבט – נטיעות, פירות יבשים ומלא מלא שירים.כולם חוגגים את ראש השנה לאילנות – ובצדק הטבע שווה מסיבה וחגיגה.אבל איך יכול להיות שאנו חוגגים את שמחת הפריחה והפרי דווקא בימים שמרבית העצים ערומים ונטולי עלים? למה לא לחגוג באביב שהכל פורח וצבעוני ואפשר לצאת לשדות? אני אגיד לכם למה, כי זה בדיוק הזמן להסתכל על העצים ולקבל שיעור לחיים.בעונה זו חלק גדול מהעצים עומדים איתנים וערומים. חשופים לרוחות,לברקים ורעמים. עומדים איתנים ומקבלים בשמחה את גשמי הברכה. ובזמן שהם עומדים הם מתכוננים לפריחה. הם יודעים שלאחר הסופות והגשמים, יצאו ניצנים, יצאו פירות חדשים, והם ישבו להתכסות באינספור עלים וצבעים.העצים, הם יודעים וזוכרים את חילופי העונות, את גלגל החיים.וגם אנחנו, בזמנים…

שהתיישבתי לכתוב על הסלט הזה חשבתי לכתוב כמה אני אוהב שומר וטעם של אניס ופתאום, פתאום נזכרתי בשקית.שקית סנדוויצ’ כזו עם רצועות של גמבה ושומר בתוכה.שקית שהייתי מצטייד בה לבי”הס בתקופות שהילד השמנמן החליט להלחם, הילד שחשב שכרסום שומר זה מה שימנע ממנו להתנפל על המקרר שהוא חוזר הביתה.מהיסודי ועד התיכון, בתקופות האלה של “הלאכול  מסודר” של “האני שומר עכשיו”, השקית הזו הייתה צצה – היא והשומר.את השומר הייתי מכרסם ובד”כ את הגמבה מעביר לילד אחר.ואחרי הצבא, בתיק של הלימודים והעבודה לצד ארנק, משקפים, מחברות, כריך ושאר חפצים תמיד היתה שם גם שקית עם רצועות שומר.עכשיו זה לא סיפור על גבורה איך שומר עזר לי לרדת במשקל. זה סיפור על…

חגים וזמנים לששון – והששון הזה חוץ ממפגשים משפחתים (נכון, השנה קצת פחות), ברכות, מתנות ואיחולים, הששון הזה מגיע עם המון צלחות, סירים, תבשילים ואינספור ארוחות.עכשיו שלא תטעו אני לא אומר לא לאוכל ולשפע, ובכלל חגים זו סיבה למסיבה.בבית שגדלתי בו ובמשפחה שלי בכל הקשור לארוחות אין מינונים, אצלנו בחגים לא פוסחים על ארוחה. זה תמיד מתחיל בצהריים עם נאכל משהו קליל כי בערב יש ארוחה כבדה, ואחרי שהעמסנו צהריים לא קליל בכלל (וגם לא ויתרנו על קינוח) מתחיל מסע השכנוע העצמי שאת ארוחת הערב נעשה רק משהו סמלי לברכות ולא יותר – ואיך לומר גם פה הסמלי הופך לארוחה מלאה.וכל שנה וכל חג אני משכנע את עצמי שבאחת הארוחת…