איזה באסה לסוכות איך תקעו אותו בסוף התור.וגם לא תגידו בסוף  עם איזה מרווח נשימה, לא לא, ממש צמוד דבוק לכיפור שתמיד איכשהו צמוד לשבת.ואני יודע זה חג חשוב ונחשב אבל מה לעשות הוא מגיע כל שנה מחדש שרובנו כבר לא יכולים לראות מטבח, אוכל (שקר אוכל תמיד כיף לראות ולאכול) ובעיקר לא יכולים לראות עוד אירוחים ואושפזין.אז אני באמת שואל למה לא לדחות אותו קצת? למה לא לתת לו ולנו עוד איזה זמן נשימה וגעגוע? ככה גם על הדרך נקזז ממרחשוון האיום את תקופת היובש והשיממון?התשובה לכל התהיות האלה שלי – היא כי ככה.ולפעמים ככה זו תשובה לגיטמית.וסוכות כבר פה וגם האושפזין ואנחנו נטרח ונכין ונלבש בגדים לבנים חגיגים,…

קצת יותר מ25 שעות נמשך יום הכיפורים, כולה יממה ועוד שעה.והיממה הזו חוזרת על עצמה בדיוק מופתי פעם בשנה. ועדיין כל פעם מחדש, התארגנויות, שאלות והערכות משל היה מדובר בצום ומעצור של העולם לשלושה ימים שלמים.מה עושים לפני/מה לא עושים לפני, איך מעבירים את הזמן, אפוניים/ספר קריאה או תפילה / שינה/ בית כנסת? מה שותים אחרי? ומה אוכלים לפני או אחרי (וחלקנו גם תוך כדי). בתכלס, כולה יום אחד.אבל יום כזה שמלא משמעות, הרגלים, טקסים וטקסיות.אני ביום הזה בוחר להנות מהשקט, מתכנס, מנהל שיחות עם עצמי ועם האלוהים שלי, לא מוותר על השופר ועל התפילה/הבקשה הלא כתובה.ביום הזה אני נצמד להרגלים קטנים שאני משמר שנים ,הרגלים ששמורים רק ליום הכיפורים.אחד ההרגלים…

הסלט שלי לראש-השנה מערבב ממש הכל מהכל (וגם לא מעט דאווין) : מתוק של תפוח פינק ליידי, ירוק רענן, מעט מליחות של זיתים ופריך מתקתק בצורת טוויל דבש-תימין (שאם מסתכלים עליו מקרוב הוא נראה ממש כמו כוורת דבורים). אבל שניה לפני האיך מכינים את הסלט, כמה מילים על פשטות, סמליות, שידוכים ויצירה משותפת. תפוח הוא פרי כ”כ יומיומי (בתכלס הוא המלפפון של הפירות) נמצא כל השנה כמעט בכל בית ובכל חדר קבלה.איכשהו התפוח הוא סמל: סמל לחטא, לתאווה, לחוכמה (ושג’ובס נתן בו ביס הוא הפך לטלפון שיש כמעט בכל כיס). הדבש הוא מקושר ליופי,לפאר ומלכות ובתכלס זה כבר דורות שסבתות רוקחות ממנו תרופות וממתיקות איתו עגוות. והשידוך בין השניים מבשר…

ששואלים אותי למה אני כ”כ אוהב לבשל? ולמה אני כ”כ אוהב אוכל ולראות אנשים אוכלים?אני תמיד עונה שזה בגלל היכולת של אוכל לייצר שקט, שקט וזיקוקים. ביס טוב זה בדיוק מה שהוא עושה, ביס טוב משלב ומשלהב את כל החושים ואז ברגע הנגיסה, בבת אחת, משתיק את כל הרעשים, מרגיע ומרגש.ואז זה רק אתה והקונצרט שאתה שומע, ומרגיש בפנים בפנים. שהנסיינים שלי טעמו את הסלט הזה ראיתי על הפנים שלהם את השקט והזיקוקים. הסתכלתי עליהם בזמן שהם נוגסים, שראיתי שהם נאלמים ואת הברק והשמחה במבטים – לא אמרתי כלום, אבל ממש חייכתי מבפנים.כמו שאני תמיד מחייך משקט של אחרים.שומע נדב זה חייייב חייב להיות בספישל לחגים, אמרה לי הגיסה שניה אחרי…

זה לא פופלארי ואני יודע שאני במיעוט, ובאמת שאין דרך לומר זאת בעדינות. אני אגיד את זה בפשטות וישירות  – אני ועוגות גבינה לא ממש חברים (כן כן ,ייתכן שעוד לא מצאתי את האחת שעושה לי בלב קסמים).עכשיו שלא תטעו, גבינות אני חובב וקינוחים אני אוהב, אבל משהו בשידוך של השניים פחות מתחבר לי.באמת שאין לי כוונה לשכנע אתכם לוותר על עוגת גבינה או מתוק מושחת אחר (אני כאמור מכור) אני רק אומר שלצד המתוק הגבינתי או השוקולדי או העוגה הבחושה והתה של סוף הארוחה תמיד יש מקום לסלט פירות מרענן.והפעם סלט פירות מיוחד – כי בכל זאת מדובר בחג: סלט של ענבים, אגסים ואוכמניות טריות בסירופ לימון ופלפל אנגלי.…

לערבל, לרדד, ללוש, לתת לנוח, להתפיח, לחבוץ, לבזוק, למלא, לגלגל, להתפיח שוב, עד הזהבה, רשת צינון, הברשה, הברקה, פריסה, צלחת יפה – וכל זה בשביל מנה אחת על שולחן ערוך עמוס בכל טוב.אלוהים כמה עבודה? כמה השקעה? וכמו בכל חג, גם חג הגבינות והפחמימות מאופיין בעבודת אינסוף של  כל הבשלניות והאופים באשר הן או באשר הם – כולם עומלים בלי סוף.וגם בחג הזה אני אגיד שלא חייבים לעבוד על הכלללללללל ממש קשה, אפשר לבחור מנה או שתיים ולתת עליהן את הפוש. בשאר טריליון המנות שתגישו לשולחן, תבחרו מתכונים פשוטים, עם צלחותים מפונפנים, טעמים עזים ברורים, כאלה שלא טרחתם עליהם יותר מדי, כאלה שיהפכו את השולחן לשמח ואת האורחים שלכם לשמחים…

סליחה גברת, שאת מכינה שבת עם קציצות וממולאים את מכניסה גם בשר למטבוחה או לסלט עלים או לעוגה ולקינוחים? אז מה שונה שבועות משאר החגים? למה גבינות בכל מנה ובכל צלוחית? זה נכון ששבועות כבר מזמן הוא לא חג הביכורים ותנובת הארץ הוא יותר חג הגבינות והמחלבות.ושלא תטעו אני מת על זה, אבל  מודה שאף פעם לא הבנתי למה שבועת שונה משאר החגים, למה דווקא שזה מגיע לחג הזה, לארוחה הזו, אין הפרדה – הכל כולל הכל עם גבינה: סלטים, מאפים, בורקסים (שזה החיים עצמם) וגם הקינוחים. אני חושב שכמו שבכל ארוחה (וכמו בחיים) הכל זה במינונים. הסלט השלישי בחגיגת השבועות המתובלת שלי ושל איילת הוא ללא גבינה, כדי להראות שאפשר גם…

אני לא יודע מה איתכם , אבל אני חושב שבכל ארוחה, בפרט בארוחות כבדות ועמוסות יש תמיד מקום לסלט ירוק.על אחת כמה וכמה בארוחה כמו שבועות , שרבים משוכנעים שזה שאין בשר אז זה הזמן להפציץ בטריליון פשטידות גבינות ופחמימות.עכשיו יש אינספור סלטים ירוקים, כולם טובים כולם נפלאים, אבל ירוק זה לא תמיד חסה ירוק יכול להיות מפואר ואחר ומתובל – ירוק יכול להיות גם חצוף וגם אלגנטי בו בזמן.הסלט השני שערבבתי עם אילת ונציה לכבוד פסטיבל שבועות הוא ירוק בדיוק כזה.יש בו תרד ואפונת שלג וגם קשיו שקלוי עם הקליפה- זה מייצר קראנצ’ ופצפוץ שזה חגיגה.ויש בו גם גבינת פטה מתובלת, כזה שישבה קצת זמן בשמן זית ועם תערובת…

אני כידוע, מאמין גדול בערבובים.אני חושב שהדבר הכי גרוע זה להיצמד אך ורק לדפוסים המוכרים, להרגלים ישנים (גם אם הם טובים).התפיסה שלי הזו היא נכונה גם לסלט וגם לחיים.ואם יש משהו שאני אוהב יותר מלערבב ירקות זה להתערבב ולערבב עם אנשים.לפני שבוע נפגשתי עם קוסמת שקוראים לה אילת, אילת עושה קסמים בתבלינים, רוקחת תערובות מופלאות שעושות פלאים בתבשילים ומייצרות פרצופים של אנשים שמחים – שבעים.אז למה אני קורא לה קוסמת?כי היא יזמת בנשמה שהשכילה להמציא את עצמה, כי הולכת עם האמת שלה, כי היא תכליתית ואשת עשייה.ובעיקר כי בעייני מי שיודע להשתמש ולערבב תבלינים, לשמור על איזון וסחרור של טעמים,  הוא לא פחות ממכשף – או במקרה של אילת מכשפה…

מפה לבנה, כלים נאים וכולם מתכנסים ומה נשתנה?בתכלס בכל מה שקשור לשולחן החג זה לרוב די חוזר על עצמו. יושבים מסביב לשולחן הגברים בחולצות מכופתרות, הנשים חגיגיות, מאופרות עם עיניים שמחות וידיים עייפות: כולם יושבים מקריאים בסבב, הבדיחות והטקסים חוזרים בכל שנה כמעט עם אותם המשתתפים ועם אותם הגיחוכים, רק הדרדס שמדקלם את המה נשתנה מתחלף וכולם מרוצים ורעבים.גם באוכל כמעט תמיד אותם מטעמים, טריליון צלוחיות עם סלטים מבושלים, סלטים חיים, דגים, גפילטע, קניידלך, בשרים – ומטעמים ששמורים רק לחגים.אני אוהב את הטקסיות הזו, את העובדה שבטקסי השולחן לא הרבה השתנה ואני מת על זה שיש מאכלים ששמורים לחגים ולזמנים מסוימים.ואת הסלט הזה אפשר להכין כל עוד המנגולד בעונה אבל…